ראיתי את ביונסה בניו יורק.
איצטדיון של 80 אלף איש! נכון שהחלק מאחורי הבמה לא הכיל צופים, אז נגיד שהיו שם רק 75 אלף אנשים, נערות ונערים שצפו בשקיקה בכוכבת הנהדרת הזאת.
הכרטיסים הזמינו לשעה שבע וחצי בערב. הגענו, התיישבנו גבוה (במקומות שמחירי הכרטיסים היו סבירים), סביבנו הלכו ונאספו המוני צעירים, לבושים ומאופרים שחיכו לכוכבת.
שעה וחצי הופיעו על הבמה כל מיני להקות חימום, ראפרים, זמרות וזמרים שהעלו את רף הציפיה והאנרגיה של הקהל העצום הזה.
ואז ביונסה עלתה על המה כמו ונוס מתוף צדף לבן ענקי, לבושה לבן כמו מלאכית, נעמדה על הבמה עם כל הביטחון והנוכחות הבלתי הגיונית הזו ופצחה בקול יציב ונפלא בשירה.
היה גם בעלה ג'יי זי, ראפר שמדברר איזה מאתיים מילים בדקה.
הצעירים סביבנו שלא הפסיקו לרקוד ולעשות את התנועות המדויקות של ביונסה וגם של ג'יי זי, שפרצו בצווחות שמחה והערצה בכל פעם שביונסה עלתה לבמה או ירדה ממנה, דיקלמו את כל הטקסטים בעל פה. זה היה מרשים.
זה כמו לקחת ספר וללמוד בעל פה איזה 50-60 עמודים!
קהל עצום ורב עומד ומדקלם את כל השירים.
זה נראה כמו חוויה מיסטית – דתית. כאילו אם ביונסה היתה אומרת לקהל – "בואו אחרי" ומובילה אותם לאנטרקטיקה או להר הבית – כולם אחריה…