כשהתחלתי לפסל בחימר, אמרו לי קחי גוש גדול של חומר ותתחילי לעבוד.
מגע הידיים בחימר, הלישה, הוספת החומר וגריעתו, מעשה היצירה והפיסול, זורם מעצמו ומתרקם לפסל מוגמר. עם הזמן, פותחה היכולת לשחרר את המחשבה ולהרפות את הגוף ופשוט להינות מטביעות הידיים בחומר – הטקסטורות הידניות, חלקות, מחוספסות, עם גבשושיות, חדי מתאר או מחורצים וסוערים – הכל לפי היום, יוצרות את הקסם.
זה שונה לגמרי מגילוף בעץ או באבן.
הפיסול בחימר, אין לו יכולת להתקיים אלמלא השימוש בארבעת האלמנטים הראשוניים של עולם החומר והרוח. האדמה, ממנה עשוי החימר, המיים המאפשרים את עיצובו ולישתו, הרוח שמיבשת את החומר והאש ששורפת את הפסל היבש ויוצרת ממנו פסל עמיד.
וכך פסלי החימר הם שבירים ועמידים.
מתנפצים לרסיסים בנפילה אך גם משתמרים אלפי שנים בתנאי שרב, בעמקי האדמה והים.
יש בי רצון והנאה ליצור פסלים ספונטניים שכאילו נוצרים מאליהם מתוך ידע ורגש קודמים שקיימים אצלי, ואף מביעים הערכה גדולה למאסטרים הגדולים של הפיסול במהלך ההיסטוריה.
"היצורים" למיניהם המשלבים דימויים של גבר ואשה ובעל חיים באותה דמות, הם תוצרים של דימיון ושל תחושה שהיו קיימים פעם בעבר וכנראה יהיו קיימים שוב בעתיד כלשהו.
לא פעם, בטיולים ברחבי העולם, פגשתי פסלים שלי – במקדשים בהודו, בקמבודיה, במצריים, ביוון, באגפים ארכיאולוגים במוזיאונים בארצות המערב, אני עומדת משתאה מול פסלים שיצרתי כבר בבית.
אני מאמינה שידע ותרבויות ואמונות ודתות עברו מארץ לארץ ומיבשת ליבשת בעבר, השאירו חותם בנו, בזיכרון הקולקטיבי של כולנו.
רציתי לפסל את בסתת, האלה המצרית החולשת על המרחב הביתי ומגנה עליו ועל בני הבית, בתו של רע, אל השמש, המופיעה בדמות חתול. במהלך הפיסול הלכה בסתת והתחברה עם הפסל הכנעני "נמרוד" של יצחק דנציגר.
התחלתי לפסל ראש אשה עם צוואר ארוך ושיער אסוף ואז גילינו שהיא דומה לפסל של פיקסו.
פיסלתי ראש אשה בהבעה נינוחה וגבוהה של מדיטציה, ופגשתי כמוה בוורנאסי בהודו.
הספינקה הנהדרת עם ראש האשה וגוף הלביאה, בערה במוחי כשעמדתי המומה מול הספינקס במצריים.
לפיסול המופשט הגעתי לאחרונה. חשבתי, בטעות גמורה, שפיסול מופשט איננו יכול להביע רגש.
מביע גם מביע. אני מוצאת הנאה רבה במופשט היום. הן בפיסול והן בציור.
מול הנייר או הקנבס הריק, יש צורך בשילוב של רגש ותבונה כדי ליצור שם שקט עוצר נשימה או רעש גדול, אהבה, פחד או תקווה.
ברישומי הפחם שלי עמדתי מול נייר שהוא חלל ריק. רציתי למלא אותו בריק אחר. בריק מלא, במבט חד,
בוחן ומתבונן, רואה נכוחה, עוטף את החלל באהבה וממשיך הלאה.
יש לי פסלים מכונפים, ציורים מכונפים, ומנקודת המבט שלי – רוב הפסלים נושאים כנפיים, גם אם בלתי נראות.
הכנפיים מאפשרות לי נסיקה מעלה, דאייה במקום וצלילה לעומק במטרה.
ובעיקר אני חשה את הכנפיים צומחות מגופי ומגוננות על היקרים לי.
לעולם תהיה תמונתו של אבי לנגד עיני, פורש את טליתו הרחבה בבית הכנסת, כשמתחתיה מצטופפים ומצחקים כולנו. אימי, אחי ואחיותי, וכל הנכדים, ואבי מתאמץ להאריך את הטלית לכל הכוונים בשתי ידיו שתכסה את כולנו, כשהוא אומר בכוונה גדולה את ברכת כוהנים.
